השנה היא שנת 2004. המילה הדרה אז היתה רחוקה מהלקסיקון שלנו. זה לא כי היה טוב, זה פשוט כי אז הדברים נראו אחרת, ההדרה התנהלה מבלי שקראו לה בשם. ובכל זאת כמה הבדלים מסופה של שנת 2011, קרי ההווה שלנו.

חורף 2004 יצא קטלוג קום איל פו Her Story, שניסה לאתגר את ה-Histoy כפי שרובנו מכירים אותה - מנקודת המבט הגברית. הקטלוג התפרסם בצורה של לוח שנה, כשכל חודש הוקדש לאישה אחת ששינתה דבר מה, אם ביחס לנשים בכלל, ואם פשוט בעולם כולו.

חודש דצמבר היה החודש של רוזה פארקס שבדצמבר 1955 עלתה לאוטובוס במונטגומרי אלבמה, וסרבה לפנות את מקומה למישהו רק משום שהוא לבן והיא שחורה. "היא נעצרה בעוון עבירה על חוקי הפרדת הגזעים ונאסרה. מחאתה הציתה את המרד בחוקי הגזע ולמעשה הוציאה לדרך את התנועה לזכויות האזרח. כשנה מאוחר יותר, בנובמבר 56', פסק בית המשפט העליון שהפרדת גזע בתחבורה הציבורית מנוגדת לחוקה.

הרחק מ-55', וגם לא מעט זמן אחרי חורף 2004, טניה רוזנבליט עולה על קו אוטובוס מאשדוד לירושלים, ומסרבת לשבת במקום שמוקצה לה, כלומר בחלקו האחורי. היא נכנסת לעימות עם הגברים החרדים באוטובוס, שמפצירים בה "ללכת למקומה", וגם מתבקשת "במטותא" מהשוטר שמגיע למקום שאולי "תתחשב" ברגשותיהם של אותם גברים, ותשב ב"מקום שלה".

רוזנבליט לא נרתעת מהאיומים, ולא נענית להפצרות. היא נותרת במקומה, והופכת את הדרישה להושיב נשים מאחור לאירוע שמגיע לכל כלי התקשורת. אמנם אלה לא התעלמו לחלוטין מהאירועים האחרונים, ופה ושם הגיעה לעיתון ידיעה על הדרתן של נשים ממרחבים ציבוריים, ומהקצאת ימים לנשים ולגברים במקומות ציבוריים אחרים, אך רוזנבליט היתה זו שסירובה נשמע יותר מכל.