התערוכה מורכבת משתי סדרות של עבודות:
בחלקה הראשון של התערוכה מציגה נוריתא סדרת תצלומי פיליפיניות שהביאה לישראל לאחר שלוש שנות שהות בסינגפור. תצלומים אלו הוצגו בחלון הראווה של סוכנות לעוזרות בית לנוחיותן של בעלות הבית המעוניינות בעוזרת בית. כל אישה עונדת על סינרה מספר סידורי, כולן בחיוך מאולץ, כאשר מאחורי כל אחת קבוע מטר המסמן את גובהה, כדי למנוע מצב שבו העוזרת תהיה גבוהה יותר מבעלת הבית.
בחלקה השני של התערוכה, נוריתא מציגה סדרה של דמויות נשיות רקומות על בד כותנה גס. הנשים המוצגות הן בעלות מקצועות שונים, דמויותיהן לקוחות מחוברות אמריקניות לעיצוב גרפי משנות השבעים. הדימויים הסטריאוטיפים של נשים בעלות תווי פנים חסרי אפיון אישי, אשר גם כאן, כמו בסדרה הראשונה, מעלימים את האינדיבידואל ויוצרים תבנית אידיאלית של אישה- בונים את האשליה של החלום הנשי האמריקני, של זכות הבחירה והאפשרויות הבלתי מוגבלות.

במשך שלוש שנים רקמה נוריתא את נשות המקצוע המושלמות על הבדים. תוך שימוש בחוט שחור בלבד, בשיטת תך-שרשרת, יצרה האמנית דימויים נקיים, אשר במבט ראשון נראים כרישומים. רק בהתבוננות מקרוב נחשפת העבודה הסיזיפית שהושקעה בהם. הרקמה, פעולה איטית ושקדנית המזוהה עם נשים, משמשת כאן ביצירת דימוי האישה האידיאלית.

באמצעות העמדת הדמויות הרקומות אל מול דמויות העוזרות הפיליפיניות, מעלה נוריתא בתמימות מסוימת את השאלה "האומנם?". האומנם קיימת זכות הבחירה, או שאותה אישה אידיאלית אינה יכולה להתקיים ללא אישה שלה אין את זכות הבחירה? האומנם כל המקצועות שווים- כפי שמנסה להציג סדרת הדמויות הגנריות הרקומות, או שישנם מקצועות מדרגה נמוכה, כפי שממחישה סדרת העוזרות הפיליפיניות עם מד הגובה מאחוריהן?