מאמר נלווה לקטלוג קיץ 2007 בגד הוא לא רק בגד

על הכוח והיעדרו כשאנחנו מתלבשות 

אופנה היא אתר של כוח. הטרמינולוגיה שמארגנת את הדיבור המקובל על אופנה מיטיבה לסמן: אופנה היא לא סתם "משהו ללבוש". יש לה "צווי אופנה" ותכתיבים שמשתנים חדשות לבקרים באופן גחמני ושרירותי. יש לה ערוצי תקשורת מגוונים שמפיצים את חוקיה החדשים, והמוני נשים מתבקשות לעקוב ולציית. יש לה משטרה, "משטרת האופנה", שמפקחת ומדווחת, מכתירה את המיטיבות להתלבש ומוקיעה את הנכשלות. וכן, כמו בכל מערכת של כוח יש לה קרבנות. "קורבנות אופנה".

כבר בראשית דרכן זיהו הפמיניסטיות את הבגד כאתר של הגבלות, של דיכוי.
הדרך לקרוא תיגר על הפטריארכיה הייתה לסרב לאופנה. לסרב ללבוש את הזהות הצרה והמגבילה, שנעטפת בערכים מסלפים ומתעתעים של יופי. הן קראו לשחרור ממחוכים, מחצאיות תפוחות וכבדות, ומנעליים זעירות ומחודדות ששללו נשימה ותנועה גם יחד.
באמצע המאה העשרים הן קראו לזרוק לפח האשפה את כל אותם אביזרים שהמשיכו להגביל את אפשרויות הגוף והזהות הנשית וצמצמו אותן לכדי אובייקט מיני: כלי איפור, עקבים גבוהים וחזיות היו דוגמאות מובילות. הפמיניסטיות הפצירו בנו לזהות אופנה ויופי כקולה של ההגמוניה הגברית, ואת עבודת היופי כמפעילה ומכלכלת את המחויבות שלנו להתאים את עצמנו להגדרות חברתיות דכאניות.

"הן מעולם לא שרפו חזיות", מבקשות ההיסטוריוניות שבינינו לדייק, אבל אם נעצור לרגע לחשוב, נראה שזה לא מקרי שכך מזוהות פמיניסטיות בעולם. יותר מכך, לטעות הנפוצה יש היגיון פנימי: בעומק בעומק, כאשר אנחנו מבקשות להבעיר את הכבלים, אין דימוי ומעשה מדויק יותר מאשר "לשרוף חזיות".

אופנה היא אתר של כוח כי אופנה מגדירה זהות.
אנחנו לובשות את הבגד, ובאחת אומרות סדרה של דברים על עצמנו לעצמנו, וסדרה של דברים על עצמנו לעולם. בכל פעם שאנו מתלבשות אנחנו אומרות משהו על הזהות המעמדית שלנו, על האפשרויות הכלכליות שלנו, על ההגדרה המקצועית שלנו, על הפנטזיות הכמוסות שלנו, על מצב הרוח והנפש שלנו, וגם ואולי לפני הכל, אנחנו אומרות משהו על הזהות המגדרית שלנו.

הבגדים שאני לובשת הם אלה המבשרים לעולם מהי זהותי המגדרית.
ואולי אפשר להעיז ולומר יותר: אולי אפשר לומר שהבגד ממש מגדיר את הזהות המגדרית שלנו. ההופעה הבגדית היא זאת שמצהירה ומסמנת את הגוף שנמצא מתחתיה. היא זו שמכריזה זהו גבר. זוהי אשה.
אנחנו איננו רואות אברי מין. איננו רואות הורמונים או כרומוזומים. אנחנו רואות גוף שנארז ומהונדס באופן אחד, לעומת גוף שנארז ומהונדס באופן אחר. אנחנו רואות חליפה גברית. ונעליים גבריות. ותספורת גברית. וצבעוניות של בגדי גברים. ואריגים של בגדי גברים. וגזרות של בגדי גברים. לעומת שמלות וחצאיות, ונעלי נשים, ותספורות ואיפור פנים, וצבעוניות של בגדי נשים ואריגים של בגדי נשים, וגזרות של בגדי נשים.
ההבדלים הללו, שמתקיימים כולם או חלקם במופע הבגדי שלנו, הם אלה שמכריזים עלינו למי שרואים אותנו: זהו גבר. זוהי אשה.

כעת אנחנו מוזמנות להתעכב ליד שני המופעים הבגדיים הללו, ולנתח את המשמעויות שהם אוצרים. אנחנו מוזמנות לתת את הדעת מהו מרחב האפשרויות הנפשיות, הרגשיות, והחומריות שנגזרות מגזרת הבגד? איזה זהות מושתלת פנימה ומוקרנת החוצה ממופע הבגד "גבר", ואיזה זהות מושתלת פנימה ומוקרנת החוצה ממופע הבגד "אשה"? מה אני לומדת על עצמי, מה אני מלמדת את עצמי, כל אימת שאני מתלבשת? מה אני אומרת בהופעתי זו לעולם?
כשהשאלות הללו עדיין באוויר, האם אנחנו באמת יכולות להרשות לעצמנו "ציות עיוור"?

הדברים נאמרו ונאמרים שוב ושוב: אופנה מייצרת את הדימויים הבלתי אפשריים, השקריים, של אידיאל היופי הנשי. אופנה מעמידה סטנדרטים של שלמות גופנית שממריצים אותנו ל"שפר" את ה"גוף הבוגדני" שלנו, ולתחזק אותו באינסוף פעילויות עתירות ממון זמן וכאב. היא אחראית לציפיות העצמיות, לדרישות העצמיות, לתביעות העצמיות, שלעולם אין להן סיכוי להתמלא. היא אחראית לתסכול הרב שרובנו מתהלכות איתו. לשנאה העצמית.
אנחנו מוזמנות לראות נכוחה: כולנו אכן קורבנות אופנה.

ועוד: אופנה מעצבת את הטווח המוגבל של הדימויים שלנו ושל העולם אותנו. היא גוזרת ותופרת את אפשרויות הזהות שלנו. בין שהיא מכסה אותי מכף רגל עד ראש, ובין שהיא מנסחת את מיניותי כפרוצה וזמינה: בכל פעם שאני מתלבשת אני מתפקדת אל תוך הדימויים והמשמעויות שהבגד מחזיק. אני, גוף ונפש גם יחד, נארזת ומהונדסת לתוכם.
אנחנו מוזמנות לראות נכוחה: כולנו אכן קרבנות אופנה.

בואו נתייחס לאופנה ולבגדים ברצינות הראויה להם. לא מדובר (רק או כביכול) בטעם טוב ובכישרון אסתטי. זהו אזור של מאבק על זהות ועל שליטה בזהות, ואנחנו צריכות להגיע אליו לא כ"קורבנות אופנה". אנחנו צריכות להגיע אליו Dressed to kill.

עתה אנחנו עומדות נבוכות. האם האופנה מוליכה אותנו שולל? האם היא מפתה אותנו לשתף פעולה עם הדיכוי שלנו? ונניח שאסכים מטעם השכל וההיגיון לביקורת הזאת, כיצד נראית ההתנגדות? מה יהיה על התשוקה ליופי, לבגדים, לנעליים, לתיקים, לאיפור? האם התוצאה היחידה של העמדה הביקורתית הזאת הינה פרישה מאופנה? התנגדות ליופי (כן, כן, כפי שהוא מנוסח בתרבות הצרכנית...)?
אנחנו מתקוממות ומסרבות למסקנה הזאת כמסקנה בלעדית.

הביקורת שלנו על אופנה צריכה לקחת בחשבון את הרצון של רבות מאד מאיתנו להתלבש להתקשט ולהתגנדר. להתייחס ברצינות להנאה הגדולה שיש עבורינו בפעולות הללו. לא בכדי מדובר ב passion for fashion . יתרה מזאת, אנחנו בהחלט יכולות לזהות בתשוקה לאופנה תשוקה להפגין נוכחות וניראות תשוקה להיות ולהראות, מילים שלא רק שאינן מגונות בלכסיקון הפמיניסטי, הן חרוטות על דיגלו. השאלה היא באיזה תנאים הגינדור מאפשר קול וביטוי עצמי? באיזה תנאים הוא ממשיך להיות מופע של היותינו האובייקט היפה למבט?

כן, אופנה היא שפה מרכזית שבה אנחנו מציגות את המופע "אני" בעולם.
כן, בכל פעם שאנחנו מתלבשות אנחנו נכתבות על ידה.
השאלה החיונית עבורנו כרגע היא: האם אנחנו גם יכולות לכתוב בה? ואם כן באיזה אופן?

בראש ובראשונה מתוך המודעות המלאה המפוכחת להיותה שפה. מתוך מחשבה על רפרטואר המשמעויות שהיא מציעה. מתוך עירנות לכללי התחביר שלה. כל שימוש ראוי ורהוט בכללי שפה ישמור על הסדר התקין במקומו, ישמור עלינו במקומינו. צריך לשבש את הסדר, יש לשבור את הכללים.

כיצד אם כן נכתוב את עצמינו באמצעותה?

מתוך חבלה. מתוך כפירה בחוקי התחביר, מתוך עירבוב "מין בשאינו מינו": מתוך חיבורים שכופרים בחלוקות ובהפרדות שבין גברי לנשי, בין גבוה לנמוך, בין זול ליקר, בין חגיגי לפשוט, בין ישן לחדש. ולא סתם מתוך היענות לחוקי האסתטיקה במרחב הפוסטמודרני, אלא מתוך ניסיון לקרוא תיגר על ההגדרות המגדריות הישנות. מתוך רצון לנסח מרחבים חדשים של זהות מגדרית ומעמדית.
זהו מהלך שיש לו היסטוריה.

פעם לא ניתן היה להעלות על הדעת שמיניות נשית תתאפשר במכנסיים. בנעליים שטוחות. בשיער קצר. בז'קט. בחליפה. הפריטים הללו, שאחד מהם לפחות נמצא במלתחה של כל אחת מאיתנו, נחשבו גבריים במובהק. לבישה שלהם נחשבה השגת גבול שערורייתית למרחב לא לנו. עם הפריטים הללו ייבאנו וניכסנו את חופש התנועה, האחיזה היציבה בקרקע, הסמכות, היציבות.

בכל פעם שאנחנו שואלות פרט כזה או אחר ממרחב זהות לא לנו, אנחנו מנכסות באופן אינטואיטיבי או במודעות פוליטית את הערכים והאפשרויות שאצורים בפריטים הללו, ואגב כך אנחנו "ממציאות" אופציות מיניות חדשות ומלהיבות.
בכל פעם שאנחנו שואלות בגדים מהארון של סבתא שלנו, או מחנות לבגדי יד שנייה, אנחנו מסמנות את האהבה והשייכות שלנו ליופי נשי שקדם לנו, את הרלוונטיות שלו עבורנו, את היותנו חלק ממסורת (וגם את ההתנגדות שלנו לשיטה הכלכלית).
בכל פעם שאנחנו קונות עיצוב של פראדה במחירים של זארה אנחנו מתריסות כנגד חלוקה מעמדית.
בכל פעם שאנחנו מחברות בין גבוה לנמוך, אנחנו מערערות על חלוקה של זמן ושל מרחב, על ההבדל בין עבודה לחופש, ובין היומיומי- הסיזיפי לחגיגה.
בכל פעם שאנחנו מתלבשות אנחנו יכולות לומר משהו.

האם אופנה גם פותחת לנו פתחים?
האם אופנה, שהיטבנו לזהות ככלי של דיכוי, יכולה להיות כלי ביטוי שמאפשר אמירה אישית, אינדיווידואלית? האם יש בה פוטנציאל לשפה מעצימה, כזאת שבונה סובייקטיביות מינית, ואפילו פמיניסטית?

את התשובה מספקות בצורה הטובה והמשפיעה ביותר בעשור האחרון הנשים של "סקס והעיר הגדולה".

אף אחד לא יכול לכנות את הנשים הללו אובייקט מיני - בדיוק להיפך. הן הסובייקט המיני המובהק של שנות ה-2000 .
הנשים האופנתיות של "סקס והעיר הגדולה" הן נשים בוגרות, בעלות מקצוע, עצמאיות כלכלית. הן מנהלות חיי אהבה וחיי מין עשירים, והן שותפות לחברות נשית אמיצה. הן מציעות מודל פמיניסטי מרשים, שמקבל ביטוי חזותי מרהיב כשהן מתלבשות.

החגיגה האופנתית היא חגיגת העצמאות הכלכלית שלהן כמי שרוכשות במיטב כספן את הבגדים והאביזרים הנכספים. היא חגיגת המיניות שלהן בגילאים שעד אליהן לא זכו לייצוג סקסי ונחשק. היא חגיגה לביטוי עצמי ואישי כשכל אחת מהן מנסחת את עמדתה הייחודית, באמצעות טביעת האצבע האופנתית שלה. וזוהי חגיגה לאפשרויות נשיות שונות ולהבדלים לעיתים דרמטיים בסגנון ובטעם שחיים בהרמוניה זה לצד זה. גם שרלוט מכופתרת ב'ברברי' יכולה להיות חברה של סמנטה בהופעות נוסח ג'ואן קולינס כאלכסיס.

האופנה ב'סקס והעיר' אורזת ומקדמת אפשרויות חדשות ומסעירות של כוח וריבונות נשית שפעם נתפסו כמאיימות ויוצגו בהתאם.
נשות 'סקס והעיר' הולכות בעיר, אוכלות בעיר ובעיקר מדברות (בעיר). פעולות שבאמצעותן הן מייצרות נוכחות נשית עוצמתית ומעצימה במרחב הציבורי (שהיסטורית היה שייך לגברים).
הן מבטלות את יחסי הניגוד שבין אופנה לאוכל. הן אינן מרעיבות את עצמן כדי להתלבש, הן מתלבשות כדי לצאת לאכול. אוכל איננו נוגד אופנה. אין צורך לבחור. אין היטלים והגבלים על ההנאה הנשית.
הן מסתובבות על מדרכות ניו-יורק בהליכה אמיצה ובוטחת גם כשהן על סטילטו תלולים. הן רצות בנעליים שבמקור נועדו לרסן את תנועתן. הן מרוקנות את הסימנים המגבילים מכוחם. הרחובות של העיר הופכים למסלולי תצוגה אלטרנטיביים למסלול המקובל (שבו, כזכור, קארי מועדת).
נשות 'סקס והעיר' מפגינות נוכחות נשית מרהיבה שמקבלת ביטוי מרהיב בשפה של האופנה. עוצמה נשית מעולם לא נראתה כה אטרקטיבית וכה אופנתית.

אחריהן, אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו להתלבש מתוך ציות עיוור. אנחנו חייבות לתת דין וחשבון על היחסים המורכבים שבינינו ובין האופנה, בינינו ובין הבגדים שאנחנו לובשות. אנחנו צריכות לחשוב מחדש על יחסי הכוח. אופנה יכולה להצר ולהגביל נוכחות נשית בעולם. אופנה יכולה לחגוג ולפאר אותה.

לא, אחריהן אנחנו לא יכולות להתלבש מתוך ציות עיוור.
ציות עיוור פירושו להכפיף את עצמי להגדרות של התרבות. להתלבש מתוך ידיעה בוטחת מי ומה אני, להתלבש מתוך אהבה וקבלת הגוף של עצמי (וזה של חברותי), להתלבש כדי לחגוג את שמחת הגוף והנפש, להתלבש כך פירושו לשנות את מאזן יחסי הכוח. עכשיו האופנה לרשותי. כמו רפרטואר של אפשרויות שאני (ורק אני) יכולה לצרף אותן כדי לומר באמצעותן משהו ייחודי וחד פעמי: 'אני'.
והאפשרות הזאת היא בדרך כלל Dressed to kill...