|
|
|
|
 |
|
|
לא עובדת בשביל אף אחד / רוני הלפרן
או 'אשת חיל' עושה חשבון (נפש) בספרה חדר משלך כתבה ווירג'יניה וולף שמשימתה של כל סופרת היא להרוג את 'המלאך שבבית'. 'המלאך שבבית' הוא דימוי מפתה שרווח במאה התשע עשרה וקשר הילה סביב עמלנותה ומסירותה (העל אנושיים בעליל) של אם הבית לבני משפחתה. היזכרו למשל בדמות האם בנשים קטנות (כן קשה להיזכר במלאכים על שום אווריריותם...). וולף מזהה ב'מלאך שבבית' אידיאל שמייצר מיתיזציה רומנטית של יום-יום מפרך ומתיש. דימוי שמקדש את ההתנהלות הזאת ומתמרן אליה, דימוי שהוא מלכודת ששודדת ובוזזת את כל משאבי הכוח והיצירה הנשית. להרוג את ה'מלאך שבבית' פירושו להיפטר מזהות שמוגדרת אך ורק דרך מתן שירותים לאחרים, דרך הדאגה והאחריות לשלומם ולנינוחותם, דרך ריסון וצנזורה של רגשות סוערים שאינם הולמים את השקט והרוגע שאמורים לשרור בבית. כאשר אנו קוראות את הטקסט של וולף היום, מותר לנו להניח כי הצעתה איננה מיועדת לסופרות בלבד: היא מיועדת לכל אישה שמבקשת לספר את עצמה בעולם. היא מיועדת לכל אחת ואחת מאיתנו. בואו נפתח מילון בערך משפחה. מהי האטימולוגיה של המילה? על מה מבוסס ובמה נעוץ הקשר בין קבוצת האנשים הזאת הנקראת משפחה? של מי בדיוק הוא הדם (יזע ודמעות) שמלכד את הקשר הזה? 'אשת חיל מי ימצא', 'אמא יקרה לי' - אלה שלמי התודה. נישואים ואימהות אם מחוזות יעד וותיקים של זהותנו הנשית. מסגרות יחסים שבאמצעותן אנו מגשימות את יעודנו, חוות תחושות של חיים בעלי ערך ומשמעות, עשייה וביטוי עצמי. כבר כילדות צעירות כל כמיהותינו מכוונות לשם, לרגע החתונה עם אביר חלומותינו, לקן החמים והמוגן שנקים איתו ובו נגדל ביחד את ילדנו המשותפים. המהפכה הפמיניסטית חוללה שינויים לא מעטים ולא מבוטלים בחיי נשים. היא אפשרה להן כניסה למרחבים רבים של ידע והשפעה שהיו מונעים מהן מאות שנים. אבל היא לא הצליחה לערער את הכמיהה ותיקת הימים ל"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". היא טרם הצליחה להסס את המרוץ המתלהב אל הכלולות. היא לא ממש הצליחה לאחד נשים סביב הידיעה והתודעה המזהה את אי השוויון המובנה לתוך הנישואין. במילים אחרות: עדיין מאוד מסובך עבורנו לזהות נישואים ואמהות כמוסדות שמייצרים את אתר הדיכוי המרכזי שלנו. אני אומרת מוסדות בכוונה תחילה. תפקידי הרעיה והאם נכתבים בתרבות. פגשנו אותם כבר בספרים של ילדותנו: יחד עם שלגיה למדנו להתמסר לטיפול בשבעת הגמדים ועדיין לעמוד ביופי צונן ורענן לצידו של הנסיך שלנו. התחנכנו להיות מרי פופינס, לשיר לצלילי המוסיקה עם ילדנו ולעטות את הבעת המדונה כשאנו כורכות את ילדינו לרצף אחד עם גופנו. שידרנו 'אמא אדמה', שיננו את ד"ר ספוק וביקשנו להרגיע את עצמנו שבסופו של יום אנחנו 'אימהות מספיק טובות'. למדנו להסיר כאב ודאגה מחייהם של יקירינו עם אבקות הכביסה ושלל המרככים, למדנו להזין אותם כראוי למאמא (ב)עוף, ובגבינה עם הבית. זה הבית עם גג הרעפים האדום שאת מרחביו הבדיוניים אנו מנהלות גם אם אנחנו חיות בדירת-שיכון או במגדל רב קומות... עתה נותר לנו לתהות: כיצד נדרשת הכשרה (ואינדוקטרינציה) כל כך אינטנסיבית לתפקיד שמוגדר יוצא של אינסטינקטים נשיים ואימהיים? מה כל כך טבעי בהתנהלות הזאת? ולמה חשוב להציג אותה כטבעית? מהורהרות ומעורערות נבקש להקשות: אם הפעילות העמלנית הזאת איננה תוצאה ישירה של הוויתנו הנשית והאימהית, ואם מניפולציה שאורגנה בתרבות - מה מטרתה? בואו נחזור ונקרא בקטלוג את רשימת המטלות האינסופית המרכיבה את חיינו כאימהות הבית. בואו נקרא לה בשמה: עבודה. בואו ונכיר בה כעבודה. עבודה שאנו מבצעות אוטומטית עוד בטרם יצאנו לעבודה. עבודה שאנו מבצעות תוך כדי ואחרי העבודה שאנו מכנות עבודה. עבודה שבהכרח משפיעה על העבודה שנבחר כעבודה. עבודה שללא ספק משפיעה על היקפה וטיבה של העבודה המכונה עבודה. אם היינו במרחב הציבורי היינו מדברות על העסקה פוגענית. ובכן, גם למושג עבודה יש היסטוריה. לפני עידן התיעוש והקפיטליזם, בטרם נולדה ההפרדה בין המרחב הביתי למרחב העבודה הציבורי, כאשר יחידת המשפחה המורחבת היתה יחידה כלכלית שיצרה את מוצריה וסחרה בהם, עבודת הנשים נתפסה כמרכזית לפעילות הכלכלית של הבית בדיוק כמו עבודת הגברים. אשת חיל מי המציא? אשת חיל מי המציא? התודעה של אשת חיל מונעת מאיתנו לזהות ש'אשה' היא הגדרה מעמדית. 'אשה' היא הגדרה של מעמד כלכלי שמתכונן במסגרת חלוקת התפקידים המסורתית בתוך המשפחה. חלוקת התפקידים המסורתית שכבר הפנמנו כטבעית, אחראית על הגדרת הפונקציות הנשיות לא רק בתוך הבית אלא גם מחוץ לו. שהרי בכל עבודה שאנו מתחייבות לה אנו לוקחות בחשבון את האחריות לטיפול בילדים ואת אחזקת הבית. המחויבויות שלנו (שהוגדרו חברתית ותרבותי אבל הונדסו כך שיחוו כדחפים אימהיים ונשיים) מתבררות כאלה שמעכבות את התקדמותנו וצמיחתנו בשוק העבודה, מרסנות את כושר ההשתכרות שלנו שמלכתחילה לא התבסס על שוויון. כאשר אנחנו מתומרנות להרוויח פחות מבני זוגנו, אנחנו נאלצות להיות תלויות בו לפחות חלקית. ולא התחלנו לדבר על אלה שאינן עובדות (מחוץ לבית). עמדות התלות והנחיתות הכלכלית הן שמאפשרות את העמדה הרגשית הנפשית שתבקש לספק שירותים כמו לפצות במשהו על העול הכלכלי הכבד הרובץ על כתפיו. עבודת הבית הנשית השקופה, הבלתי מוכרת, הבלתי מתוגמלת, היא תוצאה ואינטרס של השיטה האוכפת את יחסי הכוח הכלכליים המעמדיים בין גברים לנשים. הגיע הזמן לתודעה מעמדית. אנחנו צריכות להבחין בדיכוי, ללמוד כיצד הוא מפעיל אותנו. אנחנו צריכות להתבונן במציאות החומרית של הדיכוי (העבודה השקופה) ובמציאות המושגית שמאפשרת אותו (אשת חיל מי ימצא...). עתה, כשברור לנו ערכן הכלכלי האמיתי של עבודות הבית, כשברור לנו מדוע נמחקו, האם נוכל בקלות לומר 'הבה נתמחר'? לתמחר פירושו לראות מחדש את עבודת הנשים. לתמחר פירושו לסרב לטריוויאליזציה שלה. לתמחר פירושו לתבוע הכרב וניראות. לתמחר פירושו לתבוע בעלות על מעשה הייצור שלנו. עכשיו ניגש לארגן מחדש את חוזה השותפות הזוגי, עכשיו נוכל בקלות רבה יותר לדרוש לבסס אותו על חלוקה שוויונית וצודקת. בואו נראה את המדינה מסרבת לדרישתם של גברים להכיר בהוצאות המטפל/ת... כן. הגיע הזמן לתמחר. מאמר נלווה לקטלוג קיץ 2005 עבודות שקופות חזרה לרשימה | להשתתפות בפורום | הדפיסי עמוד |
|
