"בתיאבון, מותק!..." / ד"ר דיאנה לוצאטו
על נשים, דעות קדומות ותענוגות אסורים
הקשר בין התפיסה הפטריארכאלית והאיסור על ההתענגות
מה משותף למילת נשים בסומליה ולהרמת גבה למראה אישה הממלאת לעצמה צלחת במזנון של בית מלון? בשני המקרים מדובר בפרקטיקות תרבותיות המיועדות למנוע תענוגות אסורים מנשים. כל חברה מייצרת מספר פרקטיקות כאלו, המשנות פנים מתקופה לתקופה ומחברה לחברה, מותאמות לצרכים ולמשאבים הספציפיים בכל תרבות.
ישנם שני תחומים קבועים בהם איסורים אלה מתמקדיפ: הנאה מינית והנאה אוראלית. בחברות מסוימות יושם הדגש על איסור מהנאה מינית, באחרות מודגשים האיסורים הקשורים באכילה. חברות מסוימות מקצות לנשים אופן פורמאלי סוגי מזון שונים מאלה המותרים לגברים. מה משותף חאיסורים הקשורים במין ואכילה? שניהם עונים על צרכים גופניים בסיסיים, המזינים את האנרגיות הקיומיות שלנו. סיפוק באכילה או במין מהדק את חיבורנו ומשחרר את עוצמתנו הפיזית והרגשית. הימנעות מהנאות אלו, מנתקת אותנו מגופנו ומחלישה אותנו.
תחושת עוצמה היא סוג של כוח, הניתן לתרגום לכוח פוליטי, חברתי ואישי. היות והיא מאיימת עך השליטה הגברית, כמעט כל חברה מנסה למנוע מנשים לחוות אותה. ניתוקן של נשים מתשוקותיהן הבסיסיות, מהווה אחד הכלים היעילים לביצוע דיכוי פטריארכאלי.
הגל הפמיניסטי של שנות ה-60 תרם רבות לקידום השחרור המיני של נשים מערביות. אולם, בכל נה שנוגע לשחרור מתכתיבים חברתיים הקשורים באכילה - לא הייתה נגיעה של ממש. הסיבה לכך טמונה בעובדה כי הפיקוח על האכילה מתבצע בדרכים סמויות אף יותר מאלו הנהוגות הפיקוח על מיניות, ולכן קשות יותר לאיתור ומורכב יותר להתקומם נגדן.
משטר הדיכוי מכתיב איזה סוגי אוכל מותר לאכול, מהן הכמויות המותרות ודרכי האכילה. פיקול זה ניזון מנורמות הקשורות בתפיסות המופנמות בנוגע לאופיין של נשים שאינן מצייתות לתכתיבים נורמטיביים. סטיגמה חברתית קובעת כי הנאה מאכילה, או אפילו גילוי עניין באוכל מצד אישה נתפסים כהתנהגויות סוטות בפני עצמן, ללא קשר עם משקל האישה. אישה הנהנית מלהאכיל את עצמה, סותרת את התפיסה של מהות האישה כדואגת להזנת אחרים, במובן המילולי כמו גם במובן המטפורי. אישה המתענגת על אוכל נתפסת כ"לא נשית".
מחקרים מראים כי נשים האוכלות בהנאה מופגנת במקומות ציבוריים נתפסות מוסריות פחות ואסתטיות פחות מגברים האוכלים את אותו האוכל ובאותה מידת הנאה. הן נתפסות כגרגרניות, חסרות משמעת עצמית, חלשות אופי. לגבי גבר האוכל בהנאה, קיימת תפיסה לפיה הוא זקוק לחלבונים ופחמימות כדי להתמודד עם מטלותיו היומיומיות. תפיסה זו שורדת על אף כי נשים רבות מוציאות יותר אנרגיות מגברים. אחרי הכל, הנשים הן אלה המטפלות בבית, בילדים, מבשלות, מנקות, וגם יוצאות לעבודה.
הסטייק לגברים, השוקולד לילדים, ומה נשאר לנשים? חסה, כמובן
הזיקה שבין המבנה הפטריארכאלי לאכילה בולטת במיוחד כאשר בוחנים את הקשר בין מגדר לבין מאכלים ספציפיים. המאכל המסמל גבריות יותר מכל, הוא ללא ספק, הבשר. לפי Stanford ו-Bunn (2001), הנוקטים בגישה אבולוציוניסטית, הסיבה לכך נעוצה בעבר הרחוק, בו גברים שלטו בנשים באמצעות הבשר אותו צדו ואשר ניתן לנשים תמורת טובות הנאה, בעיקר מין. על כן, אכילת בשר מהווה אקט פוליטי ולא רק סוג של הזנה.
הסופרת הפמיניסטית Carol Adams, מנתחת את תפקיד אכילת הבשר בעיצובן של תפיסות נשיות (2003; 2004). לפי דבריה של אדאמס הדבר מהווה גם אקט סימבולי: מכיוון שבמרבית החברות הקדומות נשים אספו צמחים וגבאים צדו, הבשר נתפס כבעל ערך מיוחד מעצם העובדה שגברים היו בעלי שליטה על השגתו. מהיותו משאב גברי הבשר הפך לסמל כמעט אוניברסאלי של הגבריות עצמה: "אכילת בשר קשורה בגבריות, אינטליגנציה, אומץ ועושר חומרי. המין ה'עליון' דורש וצורך יותר בשר מהמין ה-'נחות' החי על סוגי מזון 'נחותים' - כלומר - תבואה, צמחים ופירות". לדעת אדאמס,כאשר גברים שולטים במשאב יקר ערך סימבולי כגון בשר, ערכו התזונתי הוא מיתי בעיקרו, שכן מאכלים צמחיים מכילים חלבונים באותה מידה. בתרבויות רבות, כולל בחברה המערבית, גברים אוכלים בשר, מתוך אמונה שזה מקנה להם כוח. אין פלא אם כן שכאשר אישה וגבר מזמינים סטייק וסלט במסעדה, המלצרים יגישו את הסטייק לגבר ואת הסלט לאישה.
בשונה מאכילת בשר, אכילת דברי מתיקה מצד נשים זוכה ליחס חברתי אמביוולנטי. מחד היא נתפסת כמצביעה על חוסר ריסון, ומאידך, ממתקים מסוימים נחשבים מאכלים נשיים אולטימטיביים. אמביוולנטיות זו באה לביטוי על ידי פיקוח חברתי הכולל מספר כללים הנסתרים לעין: אכילת שוקולד או גלידה, למשל, מותרת לאישה הרוצה להתנחם מאהבה נכזבת (כפי שניתן לראות, למשל, בסדרות טלוויזיה רבות). הסיסמה "מי צריכה גבר כשיש שוקולד" המוצגת לראווה בחנות בלגית, מבטאת היטב את התפיסה לעיל. השוקולד מותר בעיקר כתרופה, שהרי הוא משחרר הורמונים הנוגדים "דיכאון נשי", ולא כעונג העומד בפני עצמו. אישה המתענגת באכילת שוקולד, מודה בעקיפין על תסכול בחייה האישיים.
לאכילת ממתקים פן סוציולוגי נוסף, אשר אובחן על ידי Erving Goffman (1979). הניתוח של גופמן מראה כיצד נשים בפרסומות מוצגות כנחותות, בדרך המשקפת תפיסות חברתיות מערביות. במיוחד הן מוצגות כילדים הנתונים לפיקוח מבוגרים - הגברים כמובן. נשים בפרסומות, מצטיירות כילדים משולחי רסן - דהיינו, באופן לא רציני, לא יעיל ולא סמכותי - ומקבלות ראשונות ממתקים. מכאן, שאכילת ממתקים מהווה המחשה להשתייכות למעמד חברתי נחות, תוך הכרה בעליונות הגבר. לסיכום, אישה המתענגת באכילת דברי מתיקה, מודה בהיותה מתוסכלת ו/או אינפנטילית ו/או מינית מדי, שכן, למרות שאנחנו חיים בעידן של שחרור מיני נשים עדיין לא אמורות להפגין את מיניותן בציבור.
אם כן, מה עושה אישה הרוצה שיתייחסו אליה כבוגרת ומרוצה מחייה? אוכלת סלט ירקות. לאחרונה, לטובת השוויון בין המינים, ולנחמת הנשים הרעבות, המזרח מספק לנו מאכל עליו שני המינים יכולים להתענג - והוא הסושי, המנותק מסמלי מגדר מערביים.
"הגבר הגשמי" מול "האישה הרוחנית": הבנייה ועיצוב תפיסתה של האישה המודרנית
המאה ה-19, עם הכניסה לעידן הקפיטליזם והעצמת מעמד הבורגנות, הנאות הגוף הפכו נגישות יות. עם זאת, התחזקה ההפרדה הבינארית (דיכוטומית והירארכית) בין נשים לגברים. כדי לאפשר פיקוח על התנהגות נשים בחברה העירונית החדשה ומלאת הגירויים, התרבו המאמצים לשמור על נשים ככנועות ופסיביות: אפילו Engels עסק בכך מפרספקטיבה מרקסיסטית. האידיאולוגיה הרומנטית "הבנתה" ועיצבה את האישה כייצור הפוך לגבר: הגבר "גשמי" האישה "רוחנית". הגבר מגשים את עצמו דרך צבירת הון וקולוניאליזם, האישה מגשימה את עצמה דרך הצלחת הגברים שבמשפחתה, התמסרות לבעל וטיפוח הילדים. היא אינה שואפת להנאות הגוף, אלא להנאות הרוח. האישה טהורה ועדינה. ראיה לכך מהוות התעלפויות יומיומיות וכאבי ראש בלתי פוסקים. כלל לא עלה על דעת אנשי התקופה, כי תופעות אלו קשורות להיותן חנוקות במחוכים שאינם מאפשרים לנשים לנשום ומהתסכול הנובע מכך שלא ניתן להן ללמוד ולהתפתח, להשתתף בחיים הציבוריים.
אחד ממשתפי הפעולה העיקריים של הממסד הפטריארכאלי, היה - לא פחות ולא יותר - Freud הגדול. באחד הכתבים שלו ציין פרויד כי האישה "אינה מפתחת סופר-אגו טוב כמו זה של הגברים... נשארת כל החיים תלויה, אינפנטילית...ואינה מתאימה להנהיג".
כלומר, לדימוי האידיאלי של האישה הרוחנית נוסף הממד של האינפנטיליות, אותו ממד הבא לביטוי, לפי Goffman, בפרסומות. גם להתעלפויות נוסף הפרוש של היסטריה, הנובעת מתשוקות אסורות הקשורות ברצון לשכב עם האב.כדי להבליט את ממד הרוחניות ולהקטין את הממד האינפנטילי, ניסו נשים רבות להוכיח את רוחניותן, באמצעות הימנעות מתענוגות המין, אשר הפכו מותרים רק בחצי השני של המאה העשרים, ותענוגות האוכל. זאת בניגוד לגבר "הגשמי" הזקוק לאנרגיות כדי לצאת הון ולנצח במלחמות. הנשים הוכיחו הימנעות מהנאות הגוף, איפוק ושליטה, באמצעות הפגנת חוסר תיאבון. חלקן לקו במחלה שב-1870 קיבלה לראשונה את הכותרת "אנורקסיה" (Gordon, 1990).
במאה העשרים הפיקוח על הגוף הנשי בכלל ועל התיאבון בפרט - גבר, בעיקר בשל ריבוי הדרישות כלפי נשים. האידיאולוגיה של הגשמת האישה דרך המשפחה לא דעכה, ואליה נוספו לחצים הנובעים מכפילות תפקידים, כאשר נשים צעירות החלו לשאוף גם להצלחה בלימודים ופיתוח קריירה. בנוסף, בשנות ה-70, בעקבות מודלים נשיים כגון Twiggy השאיפה לרזון קיצוני התווספה לגורמים אלו: מחלת anorexia nervosa פרצה במלוא עוצמתה, והוגדרה מאוחר יותר גם כמגיפה חברתית (צ'רנין, 1985).
הקשר הלא סמוי בין הפרעות אכילה לאשליית השליטה
"I don't care if it hurts, I want to have control, I want a perfect body, I want a perfect soul"
אלמונית אנורקטית (2006)
השורות לעיל ממחישות בבהירות את מצבור המרכיבים האידיאולוגים, מהתקופה הויקטוריאנית ועד היום. האנורקטיות רואות את הגוף כמכשיר הנתון לשליטתן, חלקן חושבות שיוכלו לשרוד בלי לאכול. הן מנסות באופן נואש לפקח על היצר, הנתפס כשורש כל רע, ואינו מזוהה על ידן כרצון הגוף פשוט לשרוד. וכאן הפרדוקס הנוראי: נשים מחפשות שליטה על חייהן ועל גופן דרך אי אכילה, ואינן מבינות שכך הן הופכות לסובייקטים הנשלטים באופן מוחלט על ידי גורמי פיקוח מטעם הקפיטליזם הפטריארכאלי (Wolf, 1992). לאנורקסיה נוספו הפרעות אכילה, כגון בולמיה, שהקו המפריד ביניהן אינו תמיד ברור. הפרעות אלו מלוות במקרים רבים בטקסי "טיהור": האישה אשר נכנעה לתשוקתה לאוכל מפתחת דרכים להוציא אותו מהגוף, למשל, על ידי הקאות. פרקטיקות אלו, עם הזמן גורמות לנזקים בלתי הפיכים: הרס השיניים, נשירת השיער, התמוטטות איברי גוף פנימיים, ועלולות להוביל אפילו למוות. בשנת 1998 נעשה במחלקה להפרעות אכילה במרכז הרפואי רמב"ם שבדק את הקשר בין צמחונות ואנורקסיה: "נמצא באופן מובהק ש-100 אחוז מהאנורקטיות לא אוכלות בקר", מסבירה ד"ר לצר. "85 אחוז לא אוכלות גם עוף, והמניע אינו אידיאולוגי, אלא מכיוון ש 'זה מגעיל אותי'. (ידיעות אחרונות, מוסף בריאות, 27.06.05). נקודה זו מחזירה אותנו לתחילתו של מעגל הדימויים אודות אכילת בשר על ידי שים בביטוי הקיצוני ביותר שלו.
אפשר להגיד בפה מלא: גם היום, מעטות הנשים שאינן סובלות בדרך זו או אחרת מהפרעות אכילה. למעשה, על אישה אשר אינה מקשיהנ לגופה ומתכחשת לצרכיו, סובלת מהפרעת אכילה בדרגה זו או אחרת, הופכת קורבן למישטור הגוף (Foucault, 1980 ; 1985).
גורמים שונים אחראים לפעולת 'מישטור' זו: התקשורת, ה"מומחים" השונים, התעשייה הקפיטליסטית. כאשר האנורקטיות חשות כי הגוף אינו שלהן (Bruch, 1987) הן מבטאות, בעצם, אמת חברתית, שכן גוף האישה לא שייך לה יותר.
האובססיה לרזון מובילה לתחושת אשמה, הבאה לביטוי באותם טקסי "טיהור" המאפיינים את הסובלות מהפרעות אכילה קשות. אולם, גם נשים רבות אשר לא נוקטות במעשים כל כך קיצוניים, חשות רגש אשמה ובושה עקב תשוקה לאוכל, או אפילו תיאבון פשוט.
אישה המסגירה תיאבון בריא נתקלת במבטים ביקורתיים מצד נשים אחרות, המפגינות חוסר תיאבון וקושי להכניס לפה אפילו את הסלט אשר הביאו לעבודה מהבית. כך שנשים הופכות למפקחות על עצמן מטעם גרמי הפיקוח החברתיים. נשים אומללות הסובלות מהפרעות אכילה הופכות לדמויות לחיקוי והערצה.
הנאה מאכילה כאקט משחרר
זרמים פמיניסטים, המדגישים את הפוליטיות שבבחירות אישיות, חלוקים בדעה על סוג האכילה המומלצת לנשים הרוצות להשתחרר מעול הפטריארכאליות. למשל, לפי האקו-פמיניזם, על נשים להפוך לצמחוניות כדי להשתחרר מהערך הסימבולי של הבשר כגבריות. לעומת זאת, הפמיניזם הפוסט-מודרני מדגיש את חופש הפרט לבחור איזה סוג של אישה ו/או גבר הפרט רוצה להיות. אם נאמץ תפיסה זו, אז נראה כי רק בחירה המתחשבת בצרכינו ותשוקותינו הבסיסיים, תשחרר את עוצמתנו הפנימית. מכאן, האישור ואף החובה להתענג, להפסיק לתת קדימה להזנת אחרים ולהתחיל לדאוג להזנה עצמית.
כאשר נשים ידרשו את הזכות להפגין הנאה מאוכל כפי שגברים עושים, הן יצעדו צעד חשוב לקראת שחרורן ושוויונן החברתי, ובעיקר, הן יעשו זאת בדרך מענגת ומשחררת אשר תיתן להנאה שלהן את המקום הארוי.
מאמר נלווה לקטלוג קיץ 2006
בתיאבון מותק....!
חזרה לרשימה |
להשתתפות בפורום |
הדפיסי עמוד
