|
|
|
|
 |
|
|
מבט נוסף (ואוהב) על 'האישה במלתחה' / רוני הלפרן
או כמה מחשבות על סימני הגיל הנשי מה אנחנו חשות ככל שהשנים נוקפות? ככל שגילנו הולך ומתקדם? ככל שעולה בידי הזמן שנשף בעורפינו ללכוד אותנו, לתת בנו את אותותיו, לחרוץ בו את סימניו? כיצד אנו מתהלכות בעולם, בצילה של החרדה, שהזקנה תקפוץ עלינו מאי שם, תגלה אותנו אל מחוץ למעגלי היופי והתשוקה? מה מלמדת אותנו התרבות על משמעות הזקנה עבור נשים? הזדקנות נתפסת כתהליך של התמעטות. סקרה ארוכה וכואבת של אובדנים: התקמטות, התכתמות, התעייפות, התכווצות, הידלדלות, רפיון, עכירות. אובדנים שכולם מנוסחים במונחים של גוף. גוף, שיופיו בנעוריו, שצחותו, גמישותו, חיוניותו, הולכים ומיטשטשים, הולכים ומתבלים, הולכים ומתכלים. ולא שזקנה אינה מאיימת ואיננה מכאיבה לגברים. כפי שהיטיב דוד אבידן לכתוב: אז מה הוא בכל זאת ההבדל בין "שבגילו, שבגילו, שבגילו", לבין 'שבגילה, שבגילה, שבגילה'? בואו נקרא את דבריה של גיבורת הסיפור 'והעננים נוסעים נוסעים' של יהודית קציר. האשה, בשנות השלושים שלה, עומדת במלון מול המראה ומתבוננת בגופה: "התבוננתי בו דקות ארוכות, והוא בי בשתי עיניו הוורודות הפוזלות, אילם, לא מסגיר. כמו האשה במלתחה, ידעתי פתאום, כן , כמו הנשים האלה במלתחה, שבגיל שמונה או עשר, כשהלכתי עם אמא לים או לבריכה, הצצתי בהן בגניבה, מבוהלת, מה, ככה גם אני אראה פעם, עם ציצים שנוגעים בבטן, וקפלים במותניים עם סימני-גדר-תיל אדומים של תחתונים, ותחת כמו בצק עם שקעים, וירכיים עם פסי כסף שפורצים מהצדדים ווורידים ברגליים, כחולים כמו נהרות במפה וסגולים כמו פצעים, וסוליות עקב קשות עם חריצים? וגם ממני יבוא ריח של ליזול מבתי השחי ומהחריץ של התחת ומלמטה בין השערות הדלילות שהמים מאריכים אותם כמו זקן של תייש - לא יכול להיות. ובברכת 'מכבי' ב'חופשים', נעמי ואני מתלחשות, תראי, תראי את זאת. ועכשיו כשאני מתפשטת במלתחת הבריכה עם נעמה אני מבחינה במבטים גנובים, אכזריים, של ילדות. כן, כך אני נראית." זהו ביטוי בהיר, מדויק ואכזרי לחרדת הגיל בגרסתה הנשית. שימו לב כיצד מפציעה החרדה כבר בגילאים המוקדמים של הילדות. השתהו מול המבט המבועת מן הבאות. אכן כן, כך אנחנו נראות. מבוהלות ומפוחדות. המופע המאיים של הגיל הוא מופע מדוקדק של גוף בקריסה, ואנחנו מתחילות לתור אחר סימניו היישר מנקודת הזינוק שלנו לעולם כנשים. וטעם התבוסה וריחה מוכרים ידועים ומצופים. זקנה עבור נשים איננה הגדרה של טווח גיל מאוחר. היא תאור של חורבן. היא ראשיתו של הקץ. והיא יכולה, כמו בסיפור, להחוות על ידנו כבר בשנות השלושים שלנו. לפיכך לדיון בגרסתה הנשית של הזקנה יש רלוונטיות עבור כל אחת מאתנו, בכל גיל שהוא, משום שזקנה איננה הגדרה של פרק הזמן האחרון בחיינו, אלא האיום הקבוע שלמולו אנו מנסחות את חיינו כנשים החל משלבי הילדות המוקדמים. מהו, אם כן, ההבדל בין "שבגילו, שבגילו, שבגילו" לבין הרגע שבו מכה בנו ההכרה שאנו נראות כמו 'האשה במלתחה'? ההבדל הוא בחשיבות המרכזית ואולי יש לומר בחשיבות הבלעדית שיש לגוף בסיפור הנשי. ציר הזמן הנשי מושתת על הגוף הנשי ומבוסס על הפונקציות שיועדו לו במרחב הפטריארכאלי: מרחב שבו האטרקטיביות המינית מסמנת יכולת פריון, והגוף נועד לשאת ילדים ולגדל אותם. ברגע שהגוף הזה מסיים את מטלותיו בשירות המערכת הפטריארכאלית כגוף מיני וכגוף אמהי, אין בו חפץ יותר עבור העין הגברית. הוא מסולק ומוגלה מטווח ראייתה. חושף, שכל הקיום שלו מלכתחילה, משועבד ומכופף לצרכיה ותכניה. ככזה הוא מראש נידון להיות גוף במסלול של התכלות. 'גיל הבלות' הוא מושג ששמור לנשים בלבד. לא בכדי. וציר הזמן הגברי? בעוד שתהליך ההתבגרות הגברי כרוך באובדן נכסים במסלול הגוף, הרי שהוא מתגלה כמסלול של צבירת נכסים בכל האגפים האחרים. גבר יודע, גבר בוטח בעצמו, גבר נינוח, גבר משכיל, גבר שראה דברים וחווה עולם הוא גבר נחשק בעיננו, ובצדק. משהו בתבונה שבאה עם הזמן ורשומה על הפנים, משהו בניסיון החיים השופע מתוך המבט, מקסים אותנו, שובה אותנו, מרגש אותנו. שוב, בצדק. אנחנו מעדיפות אות בשלים. שון קונרי בבגרותו עדיף אלף מונים על שון קונרי הצעיר (והשעיר). ריצ'ארד גיר של 'סתיו בניו יורק' עדיף על גיר של 'קצין וג'נטלמן'. ג'ון טרבולטה המאוחר המורכב (שעדיין מיטיב לרקוד) עדיף בעינינו על זה הצעיר הפוחז, שבעבע בחוסר ביטחון, מתמסר לרחבת הריקודים ברצינות מכמירת לב. וגם בראד פיט ב'טרויה' נחשק יותר מבראד פיט ב'תלמה ולואיז' למשל. וככל שהזמן מעמעם את הזחיחות המטופשת השפוכה על פניו של טום קרוז כך מתאפשר לנו לחשוב עליו במושגים של אטרקטיביות ונחשקות נחרצים יותר. השמן מיטיב עם הגברים. משביח אותם. מעניק להם עומק וגוונים. ויש בזה יופי ועושר. זה מושך לב. זה סקסי. ההגיון המצוין הזה לא עובד עבור נשים. האטרקטביות שלהן נאמדצ ביחס הפוך לזה של הגברים. ידע ונסיון אינם מצופים מגוף נשי. נהפוך הוא. ידע וניסיון הם כוח. כאשר הוא נוכח באשה הוא מאיים. לפיכך הוא מקודד כלא יפה. הגוף הנשי נתבע להפגין מופע של תמימות וראשוניות. מופע של בתוליות. פתיינות שאינה מודעת לעצמה. אינה מודעת לעצמה ולכן מפתה. הגוף הנשי אמור להיות גוף חזק. רזה. מתוח. נקי משער. נקי מכתמים. הבה נכיר בכך: זהו גוף ילדי. גם בגיל מתקדם, גוף ילדי. גוף שעמל למחוק את סימני הזמן והניסיון. גוף שעמל להעלים את הידע שצבר. גוף שעמדות של סמכות ועוצמה אינן הולמות אותו. ולא רק הגוף, גם המבע הנחשק הוא זה המשחזר נעורים מוקדמים: לחיים סמוקות (ברעננות והתרגשות), עיניים פעורות (תימהון וסקרנות) ושפתיים לחות ובשלות, מזמינות מבלי דעת... מושגי היופי משמרים את יחסי הכוחות בין גברים לנשים. זו הסיבה שמושגי היופי ממריצים אותנו לשאוף למופע של נעורים מתמידים. מופע שנועד להפיק זהות שבירה ומהססת במסווה של עדינות נשית. נשיות מתבררת כהוראה תרבותית למראה ילדי ופגיע. נשיות מתבארת כמסיכה שנועדה לכסות ולהסוות סימנים של כוח. נשיות מתבהרת כמופע שעניינו לשחזר ולשמר את זהותן של הנוטלות בו חלק, בעמדה של חולשה. אנחנו מוזמנות לחשוב על משמעות של החרדה שאנו מתומרנות אליה מפני פגעי הזמן והגיל המתקדם: האם אין זאת מניפולציה שנועדה להרחיק אותנו מהאפשרות לזהות את כוחנו? כוח ותבונה שבאים עם הגיל והניסיון. עם ההישגים. לא בפגעי הזמן עלינו להילחם, אלא בהבניה שלו כמזיק ופוגע.ו זהו הסיפור של 'מועדון האקסיות'. נחזור ונצפה שוב בשלושת המופלאות דיאן קיטון, בט מידלר וגולדי הון. מן הבודדות ששרדו את מסננת הגיל הקפוצה של הוליווד ומוכנות להתריע נגדה. אנחנו חסרות דימויים נחשקים של בגרות נשית. בזה עוסק סרטה התיעודי של רוזנה ארקט 'מחפשת את דברה וויניגר'. הוליווד מעלימה את שחקניותיה מגיל מסוים. מציבה סדרה ארוכה ומתחלפת של צעירות לנצח. רצח סדרתי שאנחנו לומדות להפנים ולקבל מבלי למצמץ. זה מותיר אותנו כולנו מושקעות בפרוייקט הזה. במרדף שלעולם יכזיב אחר מופע הנשיות הראוי. מרדף שנועד להסיט אותנו מאינסוף דרכים אחרות שבהן אנחנו יכולות להגדיר ולחוות וליהנות מגופינו מחיינו. אנחנו מוזמנות לחשוב מחדש על ההשקעה העצומה שדורשת הפקת מופע הנשיות: פעולות הניקוי, הקילוף, הקרצוף, ההבהרה, הליחוח, ההזנה האיפור והסרוק, שצריכות להיעשות בשלבים מסוימים ובתנועות מסוימות. שדה עצום של ידע והתמחות, שמתעל את האנרגיות שלנו לעיסוק אינטנסיבי והכרחי במה שמוגדר בעולם כהבלים נשיים. עיסוק הכרחי משום שנשיות היא ספקטקל, שבו כל אשה נדרשת להשתתף. אשה שתעז לפרוש ממנו לחלוטין מסתכנת בסנקציה הקשה מכל. תיוגה כלא נשית. בעולם שבו הזהות המינית ניצבת בתשתית הזהות בכלל, פירושו של דבר השמדה מוחלטת. התאיינות. ואחר כך נדבר על מהפיכה פמיניסטית. ולא נבין איך לא מימשנו את הפוטנציאל שלה. ונחזור ונאשים את עצמנו מבלי להבין. התרבות מבנה את גופינו כמו סוס טרויאני. היא מפנימה לתוכנו את מושג הזמן המאיים והמכלה בביטוי הכמו-תמים 'שעון ביולוגי'. והוא מתקתק כמו פצצה. מסמן מטלות. גוף מיני. גוף הריוני. גוף אימהי. אחר כך יבוא גיל הבלות. ולא כי באמת משהו התבלה או נבל. אלא כי הגוף הנשי סיים את הפונקציות שיועדו לו במרחב הפטריארכלי. ובאין לו מרחבים אפשריים אחרים, ובאין לו הגדרות אלטרנטיביות, הוא נאחז בנואשות פתטית במופע היחיד שיקבע את הרלוונטיות שלו ובו בזמן יכריז על פקיעתה, במופע היחיד שיאפשר קיום ובו בזמן יגזור על הכליה, המופע היחיד שיאפשר כניסה ובו בזמן יכריז על הגירוש: מופע הנעורים. ואריאלה פרידמן תספר לנו בספרה 'באה מאהבה' שנשים מתחזקות עם הגיל. כדאי לחזור ולקרוא בו כדי לרופף קמעה את החרדה מפני הבאות. אחר כך נתהה: האם ברגע שבו התרבות מוותרת עלינו אנו יכולות בתורינו לוותר על הציוויים הדכאניים והממשטרים שלה ולחיות במובלעת החופש שבשוליה? האם זהו אחד ממקורות הכוח הבלתי צפוי הזה? דוד אבידן, אדמלה, ידיעות אחרונות והקיבוץ המאוחד, עמ' 64 יהודית קציר, מגדלורים של יבשה, הספריה החדשה, עמ' 84 אריאלה פרידמן, באה מאהבה, הקיבוץ המאוחד. מאמר נלווה לקטלוג חורף 2005 להיות בת חזרה לרשימה | להשתתפות בפורום | הדפיסי עמוד |
|
