לא עליזה בארץ המראות / רוני הלפרן
כשאני מסתכלת בראי
האלוצינאציה של כאב זה
מה נדמה לי שאני רואה
יונה וולך
מה אנחנו רואות כאשר אנחנו מתבוננות במראה?
להתבונן במראה פירושו להתבונן בעצמי. המבט בעצמי מאפשר לי לזהות: זאת אני.
המבט במראה הוא רגע שמתקיימת בו הכרה עצמית והגדרה עצמית: הנה אני. זהו רגע מכונן זהות.
כיצד אם כן זה קורה, שכאשר אנו מתבוננות במראה, כל סוגיית הזהות מצטמצמת לשאלה אחת, לחרדה אחת, למצוקה אחת : האם א-נ-י יפה?
איך קרה ששאלת היופי הסתננה אל המראה וכבשה את היכולת שלנו להכיר, לדעת, להגדיר, לזהות: זאת אני. אני נטולת מבוכה, נטולת חרדה, נטולת בושה, נטולת חווית פגימות. אני שאינני חסרה ואינני עודפת. אני כמות שאני, שאינני מוצבת אל מול סרגל שקוף אך נחרץ שמסמן בי את עליבותי ועלבוני.
מתי קרה שהמראה הריקה, השקופה, "האובייקטיבית", הפכה להיות קול תקיף ומשמעותי עם דעות נוקבות עלי, על ערכי ועל מקומי בעולם? וכיצד קרה שכולנו, ברגע זה או אחר, מצאנו שהיא איננה מאירה לנו פנים? שהיא, שבה אנו מתבוננות כדי לגלות את פנינו, משיבה את פנינו ריקם, משלחת אותנו ממנה בפנים הדופות, חרופות, נפולות.
בואו ניזכר ברגע הדרמטי והמכונן ההוא, שבו שאלה המלכה את הראי המופלא: "ראי ראי שבפינה, מי היפה בכל המדינה?" והראי, שמידי יום השיב "גברת מלכה, את היפה בכל המדינה", השיב את התשובה המפתיעה, אם כי בדיעבד צפויה: "גברת מלכה, את יפה מכל הנתינים, אך שלגיה יפה ממך אלפי מונים".
בואו נשהה במעט את הדיון ברגע ההדחה. בואו נמקד את המבט במה שמאפשר אותה.
כאשר המלכה מתבוננת במראה היא איננה מתבוננת כך סתם בהשתקפות שלה.
המבט בעצמי ובעולם מלווה בתהליך של הענקת משמעות:
אני מפרשת, אני מעריכה, אני קובעת, אני שופטת.
הפעולות הללו, שמתקיימות בכל פעולת התבוננות, מלמדות שלא ניתן לדבר על המבט כפעולה חושית אוטומטית פשוטה. הפעולות הללו מסגירות שישנן הנחיות תרבותיות ששתולות לתוך המבט ממש. הן מורות לנו על מה להביט, כיצד להביט ומה לחפש באמצעות המבט. המבט שלנו מוטען בפילטרים של התרבות, והוא מגיע עם סדרה של הנחות והנחיות לגבי האובייקטים השונים המתגלים לעיניו בעולם.
הדבר נכון לגבי מבט באשר הוא.
השאלה שמעסיקה אותנו היא: מה מאפיין את המבט שלי בעצמי כאישה?
בואו נחזור לאגדה.
בואו נשתהה סביב הפעולה הטקסית, הקבועה, שבה מתייצבת המלכה לפני המראה בתהייה המבקשת אישור ליופייה: "איך אני נראית" בפני מי?
בואו נעמיק להתבונן במראה של האגדה. היא חושפת עבורנו אמיתות חשובות.
האגדה היא הראשונה ללמד אותנו שהמראה איננה השתקפות ריקה ו"אובייקטיבית". למראה יש קול. המראה עונה. למי שייך הקול שבמראה?
גילברט וגובר, בספרן The Mad Woman in the Attic, מציעות לנו שהקול במראה שייך למלך. קול השיפוט שלו הוא שמושל בהערכתה העצמית של המלכה. בגרסה של דיסני שוכן במראה שד גברי. בעולם שעמדת הכוח המובהקת בו היא גברית, הרצון הנשי לשאת חן בפני בעל הכוח עובר דרך מבחן המראה. זו בודקת את מידת ההתאמה שלנו לאידיאל הנשי המבוקש על ידי הפטריארכיה.
לכאורה זהו טקס פרטי, אלא שהמראה צרובה במבטו של המלך. זוהי האמת שחושפת עבורנו האגדה. זהו המעשה החתרני שלה. האגדה מערערת על מיתוס השקיפות של המראה, על החזות הנייטרלית שלה. האגדה מגלה שאנחנו מקיימות דיאלוג, והיא חושפת את אופיו וטיבו. הקול שבמראה הוא קול תקיף וסמכותי. הוא חורץ דין. המלכה מבקשת לעמוד בסטנדרטים שהוא מחזיק.
"איך אני נראית"?
המבט שלנו בעצמנו כנשים משועבד לשאלה היומיומית הזאת, לחרדה הקיומית הזאת. כל תהליך הפירוש וההערכה של מה שנשקף למולי במראה, משועבד להנחה התרבותית על אודות יופי נשי, ועל אודות מרכזיותו לזהות שלנו כנשים.
כאשר ההנחה התרבותית היא שיופי נשי הוא מופע של נעורים בגרסה דקה וצרה, אין לנו ברירה אלא להכיר בכך שהמבט שלנו מונחה לאתר את "סימני המחדל והכישלון" שיצוצו במוקדם או במאוחר. שהמבט שלנו מכוון לנהל מלחמה עם מה שלעולם יחווה כהשתקפות הבוגדנית של עצמנו, של גופנו, שהמבט שלנו בעצמנו מומרץ לתיעוב עצמי...
"איך אני נראית"?
המראה מחזיקה את אמת המידה ותו התקן האסתטיים. למולה, מציגה האחת את עצמה למבחן שתוצאותיו קבועות מראש, שלעולם לא ינפיק את האישור המבוקש, שיחתים ויכתים את השתקפותנו בהטבעה 'נכשלת', וידון אותנו להתרוצצות התזזיתית, להתאמצות בוזזת כוחות מול התשובה הנחפצת לשאלה: "מראה מראה שעל הקיר". התשובה הנחפצת לעולם לא תגיע, אך בעבדנו אותה אנו, מחפיצות את עצמנו. אם נשתהה לרגע נבין. זוהי מטרתו של הטקס הקטן, הסתמי, הכביכול פרטי, שכולנו מנהלות מידי יום. מישטורו של הגוף הנשי ומישטור מבטו. אנחנו מחונכות לא לזהות בהשתקפויותינו אפשרויות מעצימות. אנו מודרכות לסמן כשלים.
כאשר אני מתבוננת במראה, אני מנווטת לא רק לזהות את עצמי כפי שאני, אלא גם לזהות את עצמי כפי שאני אמורה להיות על פי הפנטזיה הגברית את הנשיות. שני המראות הללו לעולם לא יהיו מסונכרנים. מראש ובכוונה תחילה. המצוי לעולם יקרוס אל הרצוי. מראש ובכוונה תחילה.
כל שוויון הזכויות מכורסם מכוחו כאשר גם כמלכות אנחנו מקיימות יחסי תלות הרסניים עם המראה. בזה עוסק ספרה של נעמי וולף "מיתוס היופי". בואו נקרא בו. נעכל. נחזור ונתבונן במראה...
מה אני רואה?
הדיאלוג שמקיימת המלכה עם המראה מלמד על חוקי המשחק בזירה הפטריארכלית.
הרגע הכמו-פרטי מול המראה מלמד שהפטריאכיה הצליחה לכבוש את המבט שלנו. את התודעה.
אנחנו מכוננות את זהותנו אל מול ובהתאם למבט הגברי. הוא לא צריך להיות נוכח מולנו רגע רגע. הפנמנו אותו לתוכנו. אנחנו יכולות לשחזר בדייקנות מופלאה את אי-הנחת שלו, או את הדחייה אל מול הופעתנו.
המראה מגלמת את המבט הזה.
אנחנו מוקפות בשורה של מראות מעבר לזו שבחדרנו הפרטי. כל תמונת פרסומת מרוטשת היא מראה צורבת. כל סרט הוליוודי, כל תוכנית טלוויזיה, כל טקסט ספרותי, כולם ודומיהם מייצרים דימויים בלתי אפשריים. ואנחנו מבקשות להשתקף בתוכם, להתכונן בדמותם, רק כדי לחוות את אי-הנחת, את חוסר הסיפוק, את הגינוי העצמי.
זהו הנישול. זוהי ההדחה. לעתים עוד בטרם הוכתרנו. בואו נחשוב עליהם מחדש. לא כמחדל פרטי. לא כהחמצה אישית. כחוויה מרכזית בחיינו כנשים. כחוויה שאיננה נעדרת מחייה של אף אחת מאיתנו.
כחוויה שהיא הכרחית כדי לשמור אותנו חרדות ודרוכות אל מול המבט שבידו להכריע לשבט או לחסד.
והכל אל מול המראה, בטקטיקה מופלאה שבה הפוליטי מתחזה להיות עניין אישי ופרטי.
זהו הכישוף השטני של מראת הקסמים.
שנים רבות כל-כך לימדו אותנו לגנות אותה, את המלכה, על ההתעקשות הנואשת, הפתטית, להחזיק במראה המרהיב לתמיד. כמה רהב. איזו יומרה. חמדנות. אכזריות.
למדנו לגנות אותה, וכמו הראי למדנו לבכר על פניה את שלגיה, הצעירה התמה הנאיבית שאינה שואלת שאלות. שאינה חושפת את פניה האמיתיות של המראה, שמתמסרת למסגרת הממיתה של ארון הזכוכית, הקובעת אותה בשיא יופייה, מבלי להרהר ולערער על המחיר.
שכן זהו המעשה החתרני של המלכה. היא חושפת את הקול הגברי שבוקע מן המראה. היא ממחיזה את הסחרור האובדני שכתוב לזהות שמתכוננת אל מול המראה. אבל בניגוד לשלגיה הצעירה, היא מתנגדת לפסק הדין של המראה. היא לא מתמסרת למסגרת הקשוחה והשקופה של התרבות בשתיקה מופתית.
המראה היא גם הזירה שעליה מתארגנת היריבות הנשית.
אמה של שלגיה מסולקת ממקומה ובתה הצעירה מוכתרת תחתיה. הקול במראה מסית את האישה הבוגרת כנגד האישה הצעירה. במראה הצרה יש מקום לאישה אחת. ליפה אחת. למלכה אחת.
בעולם שאלה הם תנאיו, היריבות הנשית היא בלתי נמנעת. יתרה מזאת, היא מטרה בפני עצמה: הפרד ומשול. המראה מפנה את הנשים זו מול זו. מתנצחות, הן לעולם מובסות.
הקנאה משתלחת. האם משלחת את בתה. מבקשת להמית אותה. להמית את עצמה...
הקנאה מצמצמת את המבט. אנחנו צריכות לפתוח אותו לרווחה. לראות בנדיבות. להראות בנדיבות.
מה שמורעל איננו התפוח.
לא הוא משתק את הגוף.
מה שמורעל הוא המבט. ולכוחו הקטלני על הגוף אין שיעור.
וכך, בעוד אנו מיטיבות לזהות את תקרת הזכוכית, השאלה היא האם נפסיק אי-פעם להתנפץ על קיר הזכוכית של המראה. האם ניתן לעבור דרכה, האם ניתן לחצות אותה אל עבר מימדים אחרים, מרחבים אחרים של קיום?
אנחנו זקוקות זו למבטה האוהב של זו כדי להיחלץ מהמראה. כדי להשתחרר מאחיזתה, כדי לראות הרבה מעבר לה, כדי לעבות את מושג היופי, כדי לראות את עצמנו וכדי לאהוב מה שאנו רואות.
אנחנו זקוקות להשתקפויות שלנו במבטים מעריכים וגאים של האימהות שלנו.
אנחנו נצא נשכרות ממבטיהן התומכים והמעודדים של חברותינו.
אנחנו מחויבות להשתקפויות מעצימות של בנותינו.
המבטים שלנו זו מול זו מחזיקים את האופציה של מראה אלטרנטיבית. אנחנו יכולות להחליט שאנחנו מפסיקות לשתף פעולה עם "השיטה". שאנחנו לא משמשות סוכנות הסדר ולא אוכפות אותו על סביבתנו. שאנחנו אוהבות זו את זו עם הקפלים שבבטן ועם סימני המתיחה. שאנחנו יודעות לזהות בהם סימני חיים וחיוניות. וסימנים כאלה, לעולם יפים יותר מסימנים של זמן קפוא.
עכשיו, כאשר אנחנו מזהות את המניפולציה המקופלת בה, אנחנו מוזמנות לנטוש את השאלה "איך אני נראית?", ואיתה את ההיענות וההתמסרות הפסיבית למבט השופט שמולנו.
ראוי ורצוי לנו לשאול "איך אני רואה?", "מה אני רואה?", "מה אני מבקשת לראות?"
במילים אחרות, לעבור לעמדה האקטיבית, לפקוח עיניים לרווחה, לקחת אחריות.
אנחנו יכולות להרחיב את רפרטואר האפשרויות של "היפה" הניבט מבעד למראה. אנחנו מוזמנות לגלות את מה שיצירתי, משעשע, נדיב, חכם, וגם מה שעייף, נבוך, עצוב ומאוכזב. אנחנו מוזמנות להגדיר את המראה מחדש כך שתכיל אותנו ברווחה. אנחנו מוזמנות להתיידד עם המראה.
ואנחנו יכולות להגדיל לעשות ולערער על בלעדיותו של המבט להגדיר נוכחות בעולם. אנחנו יכולות להוסיף ולשאול איך אנחנו מרגישות בגוף הזה, שכל חיינו לימדו אותנו רק להציג אותו לראווה. כמה נוח לנו בו, כמה נעים.
אנחנו מוזמנות לחקור מה מרגש אותו, מה מענג, איזה תחושות משמחות אותו, וגם לתהות ולהימנע ממה שלוחץ ומעיק עליו, ממה שמכאיב.
אנחנו מוזמנות להמיר את הראייה במגע, בתחושה. בחוויה אחרת של נוכחות. כזו שצומחת מבפנים, מהמקום שלא רואים אך מרגישים, שלא מספיק מכירים, אך הוא ניכר בנו.
ואז, בפעם הבאה כשנעמוד מול המראה, יש סיכוי סביר מאד שנמצא שם מישהי אהובה ומחייכת...
הציטוטים מתוך:
האוסף המלא של מעשיות האחים גרים בתרגום שמעון לוי.
מאמר נלווה לקטלוג חורף 2007
עין רעה - עין טובה
חזרה לרשימה |
להשתתפות בפורום |
הדפיסי עמוד
